iכמה אני אוהבת ללוות את התהליכים האלה. לחוות את אותה המשפחה עם ילדים צעירים, לעצב להם בית שמותאם לצרכיהם באופן מדויק, ולפגוש אותם שוב לאחר כמה שנים, ולדייק שוב את העיצוב- לראות את הצמיחה, לזהות את הצרכים המשתנים. בית צומח. כך הגעתי שוב אל המשפחה הנפלאה הזו, שגדלה וצמחה, והחליטה שהגיעה העת לבלות את זמנם ולארח את מקורביהם בחלל מגורים קלאסי יותר, מותאם לטעמם המתעצב והמשתבח, מארח, חם ומזמין. הילדים כבר גדלו, החשש שמא ילכלכו את הספות/ ישברו את השולחן/ יפילו חפצים שבירים חלף ונעלם. (כן, נכון, עכשיו מתחילות "מלחמות" אחרות – על זמן טלויזיה, על פלייסטיישן, על לא לאכול מול הטלויזיה…). הגיע זמן המבוגרים! אז נפגשנו, והקשבתי- למה חייבים (איזו שהיא הפרדה בין הכניסה לסלון, למשל), מה ממש מתחשק (אוירה קסומה, אולי בהשראה מרוקאית?), והתחלנו לעבוד… אספנו השראות, שילובי צבעים אפשריים, חומרים וחפצים, שתפנו, חלמנו, פנטזנו, ו… החלטנו! ההפרדה הנדרשת נעשתה באמצעות עיצוב כוננית ברזל משולבת בעץ, מהרצפה עד התקרה, אוורירית דיה כדי לא לסגור את החלל, ומצד שני- יוצרת את המחיצה הנדרשת. מעוצבת דיה כדי להכיל חפצים דקורטיביים, ופרקטית דיה כדי להכיל מקומות אחסון ואף בר משקאות.