היא פנתה אלי בהיסוס ובנועם באמצע הקניות.
בידי הייתה רשימת קניות מודפסת שאני מוציאה מוכנה מהמחשב, מחולקת לקטגוריות. משהו קטן ונוח שמקל על התאים האפורים ההולכים ונכחדים.
"סליחה", היא אמרה. "אני מקווה שזו לא חוצפה".
חייכתי.
"אני רואה שיש לך רשימה מוכנה ביד" אמרה. "אני ממש אחרי לידה וזה משהו שכל כך יכול להקל עלי".
"אין שום בעיה", עניתי. "בואי תרשמי לי פה מאחור את כתובת האימייל שלך ואשלח לך. בכיף".
וכך היה. חזרתי הביתה עמוסת סלים (או נכון יותר עמוסות שקיות רב פעמיות), שלחתי אימייל קצר וענייני, ושכחתי מהסיפור.