די מהר אחרי החתונה (או אולי די מהר לפניה?! עבר די זמן והזיכרון כבר לא משהו…), יצאנו- זה שאיתי וזו

שאיתו -לאבזר את ביתנו. אני עדיין הייתי רחוקה מלעסוק במקצוע הנפלא בעולם, אבל  בהחלט  הראיתי

סימנים של התעניינות ואף טעם די מוגדר.

לשמחתי, ולמזלי הטוב, זרמנו לנו יחד, ובקלות רבה בחרנו פה אחד שולחן אוכל מעץ בוק, כסאות מעץ בוק,

מזנון (מעץ בוק, אלא מה?) וספות כחולות. די הרמוני חשבתי. קשה שלא להיות הרמוני כשהכל נראה

אותו הדבר.

עברו שנים ושינויים, כולל שליחות לארה"ב, התחלפו הנופים ואיתם הטעמים. בארה"ב נחשפנו לסגנונות

אחרים, "כבדים " יותר, אולי בוגרים יותר ולפני חזרתנו לארץ מכרנו במכירת חצר (garage sale ) מרגשת את

כל עץ הבוק שהיה לנו בבית (כמות של מטע בוק) , בית בובות אחד ועוד כמה אביזרים ששמחנו להיפרד

מהם והבאנו איתנו לארץ הקודש ריהוט מעץ מלא, ספות עור, בקיצור- פריטים של אנשים. מבוגרים. גם

תהליך הבחירה פה, אני מרגישה צורך לשתף, היה זוגי וזרם היטב.

ואז התחלתי להתקרב למקצוע (הנפלא בעולם כמובן) ולתפוס קצת עצמאות. גם זה שאיתי שחרר קצת 

(וכנראה למד עם השנים לסמוך על הטעם שלי) וכך מצאתי את עצמי עושה בחירות, קונה, משנה, מזיזה, שוב

קונה, שוב מזיזה, מחליפה, שוב קונה וחוזר חלילה, וזה שאיתי- המשיך לזרום, ובד"כ לא הראה התנגדות

דרמטית  לפריט ספציפי (רוב ההערות היו יותר בסגנון של "עוד כרית אחת נכנסת לפה ואני יוצא" או 

"תחליטי- זה או השידה או אני". מיותר לציין שהשידה והוא חיים יחד בהרמוניה ומגניבים חיוך  זה לזו מדי

בוקר).

ולמה אני מספרת לכם את כל זה?

כי ממרום גילי ולאחר עשור של עבודה כמעצבת, פגשתי בסוגים שונים ומשונים של זוגיות.

ברוב המקרים, אין תמימות דעים מלאה בין בני הזוג, ואין זה משנה אם הזוגיות היא כזו שנמשכת 50 שנים

או שמדובר בזוג צעיר שאך קנה דירת קבלן ראשונה: זה יכול להיות כורסת טלויזיה- כן, כזו של ארצ'י בנקר,

שעברה מיד ליד, או מישבן לישבן במהלך כמה דורות, אבל הוא לא מוכן בשום אופן לוותר עליה כי "אין סיכוי

שאמצא משהו נוח יותר…" או "כבר לא מייצרים היום דברים כאלה איכותיים", זה יכול להיות שהיא אוהבת

מראה נקי, בהיר, בקווים מודרניים, אבל מה שעושה לו את זה הם גופי תאורה גדולים ומפורזלים עם מנורת

לבה מהבהבת שלקוחה הישר מסרטי אימה באוירת ימי הביניים. (אגב, שום פרט מהדוגמאות המובאות לעיל

אינו המצאה, וכל קשר ביניהם למציאות אינו מקרי).

אז כן, העבודה שלי היא לנסות למצוא את עמק השווה, למצוא פריטים שיאזנו את הטעמים וששני בני הזוג

יוכלו לחיות איתם בשלום ואף לאהוב אותם. ליצור אווירה באמצעות חיבורים לא טרוויאליים בין ישן לחדש, בין

כפרי למודרני, בין בהיר לכהה, בין מינימליסטי למאובזר.  משימה לא פשוטה אך אפשרית ביותר, כל עוד

שומרים על ראש פתוח, מקפידים להקשיב, לכבד, ולחפש פתרונות.

בדרך כלל, התוצאה יכולה להיות מפתיעה ומשמחת ביותר. את כולם.

 

קצת אודותי

לאחר שנים בהן שמשתי בתפקידים בכירים ומגוונים בתחומי ניהול תרבות וניהול אקדמי במוסדות גדולים בישראל, החלטתי לעשות שינוי בחיי המקצועיים ופניתי לממש את אהבתי לצורות, לצבעים, לצירופים ובעיקר- לאנשים.
העיקרון הראשון והחשוב המנחה אותי בעבודתי, הוא האנשים איתם אני עובדת. אני מאמינה שעיצוב, ככל שיהיה מקצועי, יעשה את עבודתו נאמנה, רק כשהוא מחובר לאנשים שאמורים ליהנות ממנו. לפיכך, השלב הראשון בעבודתי יהיה תמיד היכרות עם הלקוח וה"סיפור" שלו. הסיפור של הלקוח יכלול את טעמו האישי, סביבתו, צרכיו, הרגליו, סגנון חייו, העדפותיו האישיות וכמובן התקציב שהקדיש למטרת העיצוב.

רוצים לקרוא את הסיפורים לפני כולם?
כפתור לבלוג

אל תחששו משילובים. את לא רוצה לוותר על השידה הישנה שקבלת מסבתא? אתה לא רוצה לוותר על אוסף

רובי האוויר מגיל 15?  אל תוותרו!  אל תיצמדו לסגנון מוכתב ומוגדר מראש. היום לשמחתנו הכל הולך! סגנון

תעשייתי יעבוד יופי עם פריטי אר דקו, סגנון כפרי ישמח לקבל אליו גופי תאורה תעשייתיים, סגנון מודרני

 יאמץ באהבה נברשת מפוארת שעברה בירושה. שמרו על ראש פתוח, על איזונים ומינונים נכונים.

הקשבה, הקשבה, הקשבה.

לעיתים מקרה של חוסר תשומת לב לזה שלכאורה לא ממש אכפת לו, אבל למעשה ממש חשוב לו פריט זה

או אחר, יכול להסתיים באכזבה – של הלקוחות או שלי, או אפילו בסיום ההתקשרות.

רגישות ושימת לב לכל בני הבית, כולל הילדים- בעיני היא המפתח להצלחה.

ככה זה שילובים

photo credit: Lorenzo Castillio
photo by Filip Dajardin,
photo by whipper_snapper on flickr
contemporist, from pinterest
netagarage.tumbir.com