נילי ססלר

עם הנץ השחר…

לא.

אני בהחלט לא מאלה שקמים בשבת מוקדם בבוקר לעשייה קדחתנית…

שבת בהחלט נועדה למנוחה וליקיצה טבעית.

אז זהו- שיש דברים בעולם שלא ניתן לעמוד בפניהם, ואפילו שבת מעוררת כיסופים לשינה לא הניאה אותי ולא הרגיעה את המוטיבציה הספונטנית שלי להקיץ בחמש וחצי בבוקר (!),

להצטייד בבעל תומך (אם כי מטושטש), בזוג חברים צייתנים ומשתפי פעולה, ולהצפין לשוק הפשפשים בחיפה.

מסתבר שיש יצורים שמקיצים אפילו מוקדם מזה. כשהגענו לשוק, בשש בבוקר, פגשנו בלא מעט משוגעים. לרגעים היה נדמה שהגענו לארץ אחרת, אשר מתנהלת בשעות אחרות. השוק היה בשיא הפעילות, הרוכלים נראו כאילו היו ערים כל הלילה, משאים ומתנים, מקח וממכר, וצלילי רכישות עטופות בניר עיתון בשקיות ניילון מרשרשות כבר נשמעו מכל עבר. איזה כיף.

ברחוב הראשי החנויות כבר היו פתוחות, וכיאה לשוק אמיתי, המוכרים הוציאו את מרכולתם לתצוגה ברחוב.

שעונים והגאי אוניה ישנים, כלי פורצלן וזכוכית, כסאות ושידות עתיקות, סכו"ם כסף מעוטר, ועוד אלפי פריטים שונים ומשונים, שהשד יודע מאיפה ומתי נלקחו ומי לעזאזל צריך אותם… אז זהו- אני…

כשסיימנו לסקור את החנויות, והגברים שבינינו חשבו בטעות שמצינו, גילינו שזו רק ההתחלה.

מעל הרחוב "הממוסד" מתפתל רחוב צר, ובו יושבים הרוכלים האמיתיים, אלה שפורשים מרכולתם על המדרכה, אלה שמחכים להתמקחות המסורתית…

טוב, שם כבר אפשר למצוא מציאות אמיתיות. כלי אמייל ישנים, גופי תאורה, שלטים מימי המנדט ועוד ועוד. הכל במחירי רצפה. תענוג אמיתי.

עכשיו כבר הבנים החלו להראות סימנים של "אוקיי, הבנו את הרעיון". מאחר ובסה"כ הם התנהגו יפה וגם סחבו עבורנו את השקיות מבלי להתלונן יותר מדי, לקחנו אותם לארוחת בוקר של גברים בשוק עצמו-

ברור: חומוס, פול, קפה שחור. היה מאוד טעים, גם לצד הנשי…

שבת. עשר וחצי בבוקר. אנחנו בחזרה בבית, פוגשים בילדינו שרק עכשיו משפשפים עיניהם ומסירים קורי שינה אחרונים.